זו תקופה ארוכה שאני מנסה לשוחח עם אלכס אודות שירי ההייקו החביבים עלי (שאת חלקם הוא כתב). אך בכל פעם שניסיתי, אלכס חמק. אין דבר שמשוררי הייקו נזהרים ממנו יותר, כנראה, מאשר לנתח שיר הייקו, ולדבר עליו. אבל מה בדבר להתכתב? באחת מפגישותנו האחרונות, לאחר שאלכס העניק לי עותק של אסופת ההייקו הנהדרת “שני סתווים” (מתרגם: איתן בולוקן, הוצאת “ירח חסר”), החלטתי לנסות טקטיקה חדשה.
3 בפברואר, 2020
מאת: יר"פ
על גבים תפוסים, התבוננות וחרקים
היי אלכס,
אני כותב לך מבר בבית מלון בציריך. לטוני יש כאן תערוכת פיסול, וחישוב התקציב העלה שזול יותר להטיס אותי כסבל המטען אל ובין שדות התעופה (חמישה ארגזים גדולים המכילים שמשוניות, שטיחים, תריסים ויחידות מידוף מאלומיניום) מאשר לשלח אותן בדואר בהול.
כתוצאה מיום הסחיבות בין שדות התעופה נתפס לי הגב, כך שבינתיים אני ממעט לצאת מהמלון. אני כותב בבוקר בבר המלון, ואת שארית הזמן, כשטוני מרכיבה את התערוכה בגלריה, אני מעביר בקריאת שני ספרים שהבאתי עמי – סיפורים קצרים של פרנץ קפקא, וספר שהענקת לי בפגישתנו האחרונה – “שני סתווים” מאת מסאוקה שיקי.
בפעמים קודמות שבהן קראתי ספרי הייקו, קראתי אותם בלגימה אחת, בלי להתעכב יותר מכמה רגעים על כל פרט, כמו הליכה מהירה ברחוב ראשי. הפעם אני קורא את הספר במקבצים, שישה שבעה שירים בכל פעם, ורציתי לשאול את דעתך לגבי אחד השירים שהופיעו במקבץ הראשון, בעמוד 32.
כְּלָל אֵינוֹ מַבְחִין
בִּקְרִיאַת הַצִּיקָדוֹת
קַבְּצָן
קראתי את השיר הזה כמה פעמים היום, תוהה על היחס של המשורר המתבונן כלפי מצב עירנותו של הקבצן. האם, לדעתך, העובדה שהקבצן אינו מבחין בקריאת הציקדות נרשמת לזכותו, או לחובתו? אינטואיטיבית, כמובן, השיר מתאר מצב של אטימות – אפשר לדמיין שהקבצן נמצא קרוב יותר מהמתבונן אל הציקדות (הוא ישן בחוץ, על הארץ) אך כבר התרגל אליהן, או שהוא עסוק כל כולו בטרדות ההישרדות ואינו מבחין עוד בשום דבר אחר. מצד שני, אולי במילה “מבחין” מסתתרת איכות שלילית – מיון והתרחקות (במובן של “מבדיל” – זו “ציקדה”, זה “הטבע”, זה “אני”). ובמובן זה, אולי הקבצן קרוב יותר אל הציקדה מאשר המשורר המתבונן?
לפני כמה שנים, כשהכנתי כתבה אודות חבורת ההייקו העברית שאתה חלק ממנה, אני זוכר שאחד הדברים שהפתיעו אותי היה החשש שהבעתם מהאפשרות שהמבט המבחין שלכם בהתרחשות בטבע ונסיונכם לתאר את יפי ההתרחשות הזו במילים פוגע בה, בעוד שלי נדמה היה שהמצב הפוך – הכותב הוא חלק הכרחי וטבעי מההתרחשות, זה שנותן לה פה. בלעדיו, היא נותרת אילמת וחסרת משמעות בעולם. אני פתאום חושב שהשיר הזה תופס את שתי נקודות המבט בבת אחת.
נ.ב.
עברו כמה ימים מאז שהנחתי את המכתב בתיקיית הטיוטות מבלי לשלוח אותו, ואני כבר שוב בתל אביב. מאז גם השלמתי את הקריאה ב”הגלגול”.
לא קראתי את הסיפור הזה שנים, ופתאום שיר הקבצן של שיקי העיר אותו מחדש – גם הציקדה, הרי, היא מעין חרק.
כשקראתי את הסיפור עכשיו, נדמה היה לי שנושאו הוא דווקא העדר המטמורפוזה של גרגור סמסא. גרגור הלא משתדל בכל כוחותיו להשאר אדם בגוף חרק. הוא מסרב לאמץ את זהותו ותודעתו החדשה – הוא לא מוכן לוותר על הרהיטים הישנים שלו בחדר, למשל, למרות שהם מגבילים את תעופתו וזחילתו על הקירות. הוא מנסה להמשיך לדבר למרות שאינו יכול לבטא קולות שאינם צרצורים.
גם משפחת סמסא לא מאמצת את ההזדמנות לקשור קשרים חסרי תקדים עם החרק הכביר ובוחרת דווקא לפנות לו גב, להתעלם מנוכחותו החרקית בבית, להתנהל כמה שאפשר כרגיל.
נחמד כששתי יצירות נפרדות שאתה קורא במקביל מתחילות לשוחח זו עם זו.
י
10 בפברואר, 2020
מאת: אלכס בן-ארי
על שירת הציקדות, בדידות וגאווה
יונתן יקירי, שלום. כמה טוב לשמוע ממך.
יש כל כך הרבה עניינים להתעכב עליהם במכתב שלך שכמעט מבהיל להתחיל. אני רוצה להיכנס לדיבור על השיר מעט לפני הנקודה ממנה נכנסת עם השאלה שלך ולשאול כיצד בכלל אפשר לדעת אם הקבצן מבחין או לא מבחין בקריאת הציקדות? לשמיעה אין הרי ביטוי גופני מובהק, כמו למשל הפניית המבט במקרה של ראייה.
אני עונה לעצמי שהכותב מבחין ב(אי)תגובת הקבצן בגלל הניגוד שיש בינה לבין זו של יתר האנשים מסביב. כל הנוכחים, למעט הקבצן, מגיבים כנראה לקריאות הרמות באופן שהוא ברור מאוד לעין. העובדה הזו ממקמת את השיר בנקודת זמן מאוד מסוימת – מדובר כנראה ממש ביום של הגחת הציקדות מן האדמה. היום הראשון בו הן מתחילות לשיר את שירן הרם, הרגע בו הן “שיחת היום” שאין להתעלם ממנה (וראה בהקשר הזה את השיר שנמצא שני שירים לאחר מכן בספר: הציקדות / בכל יום שעובר / שירתן דועכת). לכן, לפני הכל, יש כאן עבורי הנכחה מאוד חזקה של ההפרדה של הקבצן לא מהטבע – אלא מחברת בני האדם. שירת הציקדות משרטטת כאן חומת הפרדה קולית בין הקבצן לאחיו בני האדם ונותנת תמונה עזה מאוד, מכמירת לב, של בדידות גדולה בתוך המון.
אני לא מרגיש את האפשרות לקרוא כפי שהצעת במובן השני של “מבחין”. כלומר לראות את הקבצן כמתקיים, בניגוד לשאר האנשים ולכותב בפרט, במצב תודעתי של חוסר הפרדה. השינוי שבהגחת הציקדות לאוויר העולם הוא שינוי אמיתי ועוצמתי מאוד ולא רק האדם אלא הטבע כולו מבחין בו. זו גם למשל שעתן היפה של הציפורים ושל בעלי חיים אחרים שמתכנסים למשתה מפואר עד-דלא-ידע של כמה ימים. זאת ועוד, היום (או מספר הימים) הללו מתרחשים ביפן ממש בשלהי הקיץ או בראשית הסתו. תקופה שכל מהותה היא שינוי ומעבר. תקופה שבה הטבע כולו מגיב ונערך לשינוי הגדול של הקור הקרב וכן הלאה. השינוי הכולל הזה רק מדגיש ביתר שאת עבורי את בדידותו העצומה של הקבצן, הוא במובן מסוים אפילו כבר לא חלק מהטבע, לא רק מבני האדם.
אבל דווקא כאן, כמו בדברים שלך רק ממקום אחר, מצטרף לתמונה גם מעין היפוך, או לפחות צלליתו. הקבצן מופרד בצורה כל כך קיצונית שפתאום אני חושב עליו כעל מן ציקדה בעצמו, אבל בגלגולה המוקדם, עדיין בבטן האדמה. מבחינה תרבותית הציקדה היא סמל להתחדשות, ללידה מחדש, להתפתחות אישית. הקבצן, בראיה הזו, איננו מצדו השני של מתרס אלא בנקודה אחרת על הרצף. מצבו כמי שמצוי בשולי השוליים הוא מצבה של הציקדה, שבמשך שנים קבורה באדמה עד לרגע הבקיעה והשירה, ואחריו הזדווגות ורביה ושוב היטמנות באדמה. הקבצן הוא לפנינו או אחרינו בגלגל הזה, אין משמעות לסדר. שיקי רואה גם את זה. שגם ברגע שאנחנו לגמרי מופרדים ממנו אנחנו עדיין יכולים לראות שאנחנו לגמרי הוא, רק בגלגול אחר. ובמובן הזה – איזה דבר נהדר זה לומר על קבצן-ציקדה שהוא היחיד שאינו מבחין בקריאת הציקדות. הציקדות עצמן הן הרי באמת היחידות בכל התמונה הזו שאין להן סיבה לעשות עניין מקריאת הציקדות!
כל הדיבור הזה הביא אותנו, ממש פשוטו כמשמעו, לגלגול. מה שאתה כותב על הסיפור נשמע מעניין מאוד וגם היחס בין הקריאה שלך בשיקי לאופן בו התודעה שלך פגשה בסיפור הזה מחדש נוגעת ללב ומשמחת. יותר מזה קשה לי לומר כי את הסיפור עצמו לא קראתי, רק שמעתי עליו כמובן ללא קץ. למעשה אני חושב שלא קראתי אותו בדיוק בגלל ששמעתי עליו כל כך הרבה. עד נקודה מסוימת, ככל שאתה שומע יותר על משהו אתה יותר רוצה לבוא אתו במגע. ואז, מרגע מסויים, זה מתהפך. כך זה אצלי לפחות. בהמשך, לפעמים, ההיפוך הזה עצמו הופך לנכס, להון רגשי, לגאוות “מיוחדות” – “אני לא קראתי את ‘הגלגול’ של קפקא!”. אני עוד לא שם, תודה לאל. לפחות לא בהקשר של “הגלגול”. להיפך, עוררת אותי מחדש ביחס אליו. אולי אקרא אותו שוב בקרוב, ואם אכן אעשה זאת, אכתוב לך בעניינו אם יהיה מה. הנה, מפה לשם, עוד ציקדה מאיימת לבקוע מהאדמה.
16 בפברואר, 2020
מאת: יר"פ
על עירנות, מגבלות ופוטנציאל
היי אלכס,
הדברים שכתבת בדבר הפער המובלע בין תגובתו הקבצן לקריאות הציקדות לבין תגובת הכותב/שאר האנשים, ובדבר הקושי להבחין באמצעות הראיה, אם הקבצן מבחין בציקדות בשמיעה, גרמו לי לחשוב על נושא העירנות בספר בכלל.
בכמה מהשירים הראשונים והיפים בספר, למשל –
הַשֶּׁלֶג יוֹרֵד
חָתוּל לָבָן בִּקְצֵה הַגַּג
רַק יִלְלָתוֹ
או –
זוּג חוֹטְבֵי עֵצִים
שְׁתִיקָתָם נִמְשֶׁכֶת
עֲרָפֶל מִתְהַוֶּה
מוצג חוש אחד שמתחדד באמצעות תפקוד לקוי של חוש אחר.
חשבתי על העניין הזה בימים האחרונים, מפני שעל נושא המגבלה בכתיבה (ובחיים, באופן כללי) אני חושב לאחרונה. ככותב, במשך הרבה שנים חשבתי שכדי להגיע למיצוי שלם, לדיוק המירבי, דרושה עבודה חופשית, שאינה מוגבלת (בזמן, בעיקר, אבל גם בגורמים חיצוניים כמו נושא, או תקציב למשל).
זה אולי קצת רחוק, אבל נדמה היה לי שאחד הדברים ששיקי מציע פה זה להביט במגבלה, באילוץ, כפוטנציאל. השלג הלבן מעלים את החתול הלבן בקצה הגג, וחושף איכויות חדשות ביללתו. הערפל ביער, או בחורשה, המערפל את המבט, חושף פתאום את השתיקה כחומר, כדבר קיים.
מה תאמר?
י
27 בפברואר, 2020
מאת: אלכס בן-ארי
על הארות זעירות, סירים שרופים וכתיבת הייקו
שלום יונתן,
לפני שאתייחס ישירות לעניין שאתה מעלה – המגבלה כגורם מועיל, אולי אפילו חיוני, ביצירת אמנות – משהו על כתיבת הייקו שנראה לי תשתיתי לענייננו.
אני חושב שפעולתו היסודית ביותר של ההייקו היא להבחין. כל שיר הייקו צומח מאותו גרעין: הרגע בו משורר מבחין לפתע בדבר מה.
אני פותח באקראי בספר של שיקי כדי להדגים:
אֲפִלּוּ אֶת הַיָּרֵחַ
אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת
גַּלִּים שׁוֹצְפִים
(עמ’ 112)
הגלים שוצפים, אם כן. סערה גדולה. אדם יושב מולה, אולי בביטחת חדרו, אולי סמוך יותר אליה, אבל כך או כך הוא נתון לה כולו. ואז, לפתע, הוא מבחין בדבר מה. במקרה הזה בדבר מה שאיננו – הירח. הירח המובן מאליו של שמי הלילה, שהמבט בו הוא עניין יומיומי, נעלם מעוצמת הסערה. אפשר לדמיין כיצד פיסית ממש הגלים הגבוהים, נתזי המים, הרוחות המביאות עננים כהים, איך כל אלה חוברים להסתיר אותו מן התודעה, השקועה כולה בעוצמתם של איתני הטבע.
שיקי מבחין בכך לפתע. לרגע הוא מתנתק מהסערה העוטפת אותו ומבחין בעניין הפעוט והלכאורה לא חשוב הזה: העובדה שאין רואים את הירח, ומחליט לכתוב על כך.
השאלה היא מדוע? מדוע חשוב כל כך לציין את העובדה הדי מובנת מאליה הזו (היעלמות הירח) בשיר? זו שאלה רלוונטית לא רק לשיר הזה אלא לכל שיר הייקו כמעט. במרבית המקרים הם עוסקים הלא בדברים כה פעוטים. השניים שציטטת במכתבך הקודם למשל – חתול על גג, זוג חוטבי עצים שותקים – הם דוגמאות אופייניות. מדוע לטרוח לציין זוטות כאלה, גם אם מבחינים בהן לפתע?
התשובה היא שהשירים לא נכתבים כי הדבר שהמשורר לפתע מבחין בו הוא חשוב. הדבר המטלטל, החדש תמיד, והראוי לכן להיכתב, הוא עצם העובדה שהמשורר הבחין לפתע. הרגע הזה בו אתה מבחין בדבר-מה שהיה שם כל הזמן הוא גם רגע שבו אתה מבחין בכך שבכל הרגעים שקדמו לרגע הזה לא הבחנת. הדבר היה שם, אתה היית שם, ובכל זאת לא הבחנת בו. זה רגע של התעוררות אל המציאות. אל העובדה שזמן רב כל כך לא היית ער. רגע של הארה בזעיר אנפין. הטלטלה הזו היא המבוע של ההייקו.
(קמתי עכשיו אגב לשירותים וראיתי שבעת שאני כותב לך את הדברים האלה, שקוע כולי, סיר תבשיל שהותרתי על האש נשרף כליל)
המעניין הוא שכתיבת ההייקו היא בה בעת התחברות מחדש אל המציאות וגם התנתקות ממנה. רגע הכתיבה הוא לא רק רגע של יקיצה מתרדמת התודעה, אלא גם רגע ההתנתקות המחודשת מן הרצף, מן המציאות, הפעם לטובת פעולת הכתיבה עצמה.
יש בהייקו כסוגה מודעות לפרדוקס הזה. מכאן בעיני מקורו של האילוץ החמור וחוצה השפות והתרבויות ביותר של ההייקו – ההכרח שהוא יהיה קצר וחף מדימויים ואמצעים לשוניים אחרים. זו סוגה שמנסה לצמצם ככל הניתן את הניתוק שהיא עצמה מייצרת מעצם קיומה.
כעת אני שב לשאלה בה פתחת. במובן עמוק, כפי שתיארתי כאן, אתה לגמרי צודק. ההייקו תמיד עולה מתוך מודעות למגבלה. המיגבלה היא תמיד אותה מגבלה, מגבלת התודעה שלנו, אי היכולת שלה שלא להפריד את עצמה מן העולם, לצמצם את המבט, לשקוע במה שנדמה כמרכז, כלומר באשליה שייתכן מרכז. רגעי הפלא בהם אנחנו מצליחים להבחין באופן חי, לא כרעיון מחשבתי, במגבלה הזו ולהתעורר ממנה להרף, הם רגעי ההייקו.
האילוץ הזה יסודי ומובנה כל כך בתודעתנו שאין בעיני צורך לחפש אחרים. לעיתים חוש אחד מחדד חוש אחר, זה נכון, אבל ביסודו של דבר חושינו כולם, בהיותם חלק מתודעתנו, מצויים כמעט כל העת במצב של עיוורון.
גם המחשבה על הפוטנציאליות של המיגבלה, של היותה גורם מדרבן או מאפשר או מחדד ליצירה נראית לי בהקשר הזה כהיפוך הכיוון. ההייקו מכיר בכך שפעולת הכתיבה עצמה היא סוג של הפניית עורף למציאות, סוג של קטיעה של הרצף, של בידוד התודעה. השאלה אם כן צריכה להיות לא מה יועיל לכתיבה אלא כיצד למנוע ממנה להזיק, כלומר כיצד להגדיל את הפוטנציאל שלנו למגע עם הרצף של העולם, עם דממתו הנמשכת, היציבה של הירח, ולא רק עם גליה הסוערים, המכסים כל, של התודעה, המחשבה ושאר גילוייו של האני. הנה חזרנו אם כן למה שהזכרת במכתב הקודם שלך והתעלמתי ממנו – התחושה שנשארת אתה אחרי הראיון ההוא, המודעות שלנו, כל אחד בדרכו, לסתירה המובנית שיש בין כתיבה לבין הוויה.
זהו בינתיים.
שלך,
אלכס.
8 במרץ, 2020
מאת: יר"פ
על ההתבוננות בטבע, עמידות טבעיות ולכידת דגים
היי אלכס,
המשכתי לעלעל בספר כשהמחשבות מהמייל האחרון שלך, בדבר ההבחנה, מלוות אותי.
ופתאום הבחנתי בהיבט בקובץ שכלל לא חשבתי עליו עד עכשיו, ושלפתע נראה לי מוזר, רחוק כל כך ממני ככותב (וכמתבונן, באופן כללי) – העדרם הכמעט מוחלט ממנו של אנשים ושל הדיבור, של השפה, כנושא.
ההבחנות של שיקי, למעשה, כמעט אף פעם לא מבוססות על אינטרקציה בין אנשים (וזה כאמור, מושא הכתיבה המרכזי שלי, ושל רוב הכותבים האחרים שאני אוהב – בפרגמנטים, בקטעי פרוזה ארוכה יותר, ברומנים). נדמה לי שעד עמוד 100, בערך, מופיעים לא יותר 3-4 שירים המוקדשים לבני אדם.
זה קצת מצחיק להתפעם מהעובדה ששירת הייקו מתארת את הטבע, ובכל זאת, לפתע, ככותב, זה נראה לי כמו אתגר יוצא דופן (ותרגיל כתיבה מצויין, כמובן, שאני מניח שפותח כל סדנת כתיבה שאתה מעביר) – האתגר לפתח עירנות וקשב, ולהיות מסוגל ללכוד ניואנס, שאינו נובע מאדם ושפה (מושאים שאנו נאלצים לפתח כלפיהם רגישות במהלך חיי היומיום שלנו) אלא אל כל השאר, או יותר נכון – אל תחומים אילמים.
היום, במהלך הליכה ברגל, ניסיתי להתאמן בזה קצת, וזה היה כל כך לא אינטואיטיבי – כמו המאמצים שאתה נאלץ להשקיע, בשיעורי הקראטה הראשונים, כדי לעמוד ב”עמידה טבעית”. למה צריך ללמוד לעמוד בעמידה טבעית? כי הגוף כבר לא כל כך רגיל לעמוד ככה, רפוי מעט, מוכן, בקשב מוחלט לסביבה.
בהקשר הזה אני נזכר גם כמה מרשימה הייתה ב”ימי צקלג”, רומן שקראתי השנה לראשונה, חדות המבט (או השמיעה) של יזהר גם ביחס לשפה, לניואנסים של התנהגות אנושית, וגם ביחס לצומח. אני זוכר שגם אז, תוך כדי קריאה, שאלתי את עצמי האם כל אחד מסוגי הקשב האלה – לטבע ולשפה – דורש עבודה ופיתוח נפרדים.
שיקי, לעיתים קרובות מאוד, בהחלט מאזין לקול, אבל הקול הזה אינו דובר שפה.
למשל, בשיר על החתול בשלג, שכבר הזכרתי קודם –
הַשֶּׁלֶג יוֹרֵד
חָתוּל לָבָן בִּקְצֵה הַגַּג
רַק יִלְלָתוֹ
או בשיר הזה –
קְרִירוּת
הַמְּנוֹרָה כָּבְתָה
רַחַשׁ הַמַּיִם
והנה עוד אחד –
הַצְּלִילִים עָמֹק
בְּחֹרֶשׁ הַבַּמְבּוּק
אוּלַי בָּרָד?
בחלק מהשירים, נעימת הרקע היא… דממה!
דָּבָר לֹא נִשְׁמָע
שְׁמוֹנָה־תִּשְׁעָה בָּתִּים
כְּפָר קָטָן בַּחֹרֶף
בְּשֶׁקֶט
גַּחְלִילִית מְרַחֶפֶת
מֵעַל פֶּתַח הַבְּאֵר
דְּמָמָה
הַשָּׁמַיִם בְּלֵיל סְתָו
מְכֻסִּים עֲנָנִים
וגם כשכבר מופיע אדם, הוא לא מדבר.
זוּג חוֹטְבֵי עֵצִים
שְׁתִיקָתָם נִמְשֶׁכֶת
עֲרָפֶל מִתְהַוֶּה
כָּל הַיּוֹם לְבַדּוֹ
בְּרוּחוֹת הַסְּתָו
מָה הוּא דָּג?
נ.ב.
גם את המייל הזה כתבתי בשתי פעימות. במהלך האחרונה שבהן, יצאה לפתע טוני מחדרון הממ”ד שבו היא עובדת כשאי אפשר לצאת אל הסטודיו. במשך כל הבוקר, היא רשמה אך לא הייתה מרוצה כל כך מהתוצאה. עכשיו, פתחה את הדלת אוחזת ברישום קטן.
“סוף סוף תפסתי אותו,” הכריזה, גאה. “לרשום זה כמו לדוג דג.”
2 באפריל, 2020
מאת: אלכס בן-ארי
על קולות, שתיקות ודגים גדולים במשקל
יונתן יקירי, התגעגעתי אלייך, כלומר להזדמנות לדבר אתך פנים אל פנים. הקורונה הזו הפכה את מדינתנו הקטנה בבת אחת לארץ עצומת מימדים, כמו נניח סין במהלך האלף הראשון לספירה עם המשוררים שכותבים זה לזה שירי געגוע כי הם מרוחקים כמה חודשי רכיבה מסוכנים זה מזה. על הצד הטוב, אין אולי זמן מתאים מזה להתכתבות אודות שיקי, שהבין דבר או שניים (או עשרת אלפים) על בדידות.
הפתיחה שלך מהדהדת באופן כל כך חי ועדין את השיר של שיקי שכתבתי לך עליו במכתב הקודם (הגלים שמסתירים את הירח) שכמעט חבל לי לענות. מוטב אולי פשוט להניח לשרשרת הזו של גילוי שמוליד גילוי להדהד.
אם יש לי בכל זאת דבר מה להוסיף, אלו רק כמה מילים אודות טבעו האירוני של ההעדר שאתה מצביע עליו. כוונתי לכך שעצם הבנת ההיעדר היחסי של האדם מן ההייקו (ודאי ההייקו הקלאסי, ששיקי הוא נציגו המאוחר, מעין מחייה שלו אגב חידושו, כפי שמסביר איתן בולוקן יפה באחרית הדבר) בתור העדר היא עצמה מצב של “אפילו את הירח / אי אפשר לראות”.
חשוב עד כמה מציאותית וטבעית יותר למעשה היא תמונת העולם של ההייקו (וגם של הציור הסיני והיפני המסורתי). היחס בין האדם לעולם מדויק הרבה יותר מאשר הדימוי שיש לנו בתרבות שלנו בנוגע למקומו המרכזי של האדם. מרביתו של העולם המקיף אותנו, שלא לדבר על חלקיו הלא גלויים (האוקיינוסים והאטמוספירה הגבוהה והחלל) ריקים הלא מאדם. כלל אינם מודעים לקיומו. האדם הוא נקודה, אמנם שמנמנה משכנותיה, אבל בקנה המידה הכללי עדיין רק נקודה, על הזנב הארוך של המציאות. הוא ה-“כל השאר”. ההייקו כסוגה ער לעובדה הזו.
דבר דומה אפשר לומר על הדיבור ועל היפוכו, השתיקה. הניגוד בין דיבור לבין “כל השאר” הוא אותו סוג של הפרדה, שההייקו הקלאסי בכלל ושיקי בפרט אינם שותפים לה. הפרדה שמקורה בתפיסת מרכזיותו של האדם. הכל, לא רק דיבורו של האדם, הוא דיבור. שיקי, כפי שאתה כותב, מטה אוזן לכל הקולות בקשב רב. אין הבדל מבחינתו, ודאי לא הבדל של מעמד, בין קול אנושי לקול אחר. הקשב הוא אותו קשב. אפילו כאשר מגיעים לדממה, השקט נמצא על רצף הקולות, הקול שאין שומעים אותו.
קשה באמת, כמו שאתה אכן מתאר, להיות בקשב הזה. אהבתי את הדוגמה של הקראטה, היא לוכדת היטב את העניין. אני חושב ששורש הקושי הוא שכדי להיות בקשב הזה או באותה עמידה טבעית של הקראטה, אנחנו צריכים לחדול ממשהו. זו תנועה הרבה פחות מוכרת לנו מאשר להתחיל לעשות משהו. אנחנו בדרך כלל מחוללים שינוי על ידי עשייה. לחולל שינוי על ידי אי עשיה הוא כישור (או אי-כישור. כל דיבור על זה מיד נדבק בבעייתיות כי השפה עצמה היא מוכוונת פעולה) מנוון אצלנו. קריאה של הייקו היא, מהבחינה הזו, חדר (אי)כושר מצוין.
לסיום אניח כאן שיר של שיקי שאולי לוכד, בשקט, בלי לעשות מזה עניין, הרבה ממה ששוחחנו עליו בחילוף האחרון הזה:
קְרִירוּת
רִכְסֵי הֶהָרִים
מִבֵּין הַבָּתִּים
*
נ.ב.
אין לי אלא לקוד לטוני ולהשיב בשורות דומות להפעים מתוך הספר הראשון שלי, “ימים סמויים”, בבחינת משווה ומעלה (לפחות מבחינת גודל הדג):
שירה
מֵעֵת לְעֵת עוֹבֵר בַּמַּיִם שֶׁלִּי
דָּג גָּדוֹל.
הצטרפו להתכתבות!