יוני, אני מתלבט בקשר להשתתפותי באירוע, כי מרגיש שבהשוואה לצעירים אני פחות מעורה פיזית וסגנונית במציאות שבה אתה משוטט. התנועה היא אינטגרלית לסגנון שלך, ואצלי זה היה כך בשנים שכתבתי את החלקים הראשונים של ״הפואמה הביתית.״ 

חלק גדול ממנה נכתב בהליכה ללמד באוניברסיטה משכונת רחביה לגבעת רם. היום הכתיבה שלי היא נייחת, כי אני בעיקר בבית, ולא קולט הרבה מהחוץ. הולך יותר בתוך עצמי, ובדירות. אם תרצה, תסתכל במחזור השירים שכתבתי השנה. צירפתי אותו למכתב. הוא מתקרב לסיום, וכנראה זה מחזור השירים האחרון שלי. אתה יכול לכתוב לי בכנות על השירים, כי אי אפשר לכתוב היטב בלי להיות המבקר הכי חמור של עצמך, ויש לי ספקות. אם אני מדפיס את השירים, זה בגלל שיש ערך לאופן המיוחד והאינדיבידואלי שבו אתה מפסיד במשחק. הסונטות האלה נכתבו בהשהייה, ובדילוגים – בקומפוזיציה של פרגמנטים. העיקרון שלי הוא תמיד שיש התנגדות של החומר, וצריך לשבור ולעבור לגורם אחר. הכלל שלי הוא תמיד – לכתוב משהו, ואז לעבור לאלמנט שני, מתנגד או משלים. וזה כמו בפרגמנטים של הספר שלך, שיש בהם תמיד שניות, ושהשניות הזאת היא במגמה חיובית. את העניין הזה, האתי, של להיות חיובי, לחייב, מעטים מאוד מבינים, ולכן רוב השירה שקועה בהתלוננות או באימפרסיוניזם סתמי. אז אם יורשה לי, אחשוב עוד קצת אם אני מתאים לאירוע שלך. 

בהשקה האחרונה של ״מעין״, בניגוד לפעם, לא הרגשתי כל-כך טוב. היתה זרות, ונפלתי מהדוכן. 

א.

היי אהרן,

שלשום התאמנתי במשך ארבע שעות עם מורה קראטה יפני בן 75 שהגיע ארצה בהזמנת המורה שלי, אבירם. הוא מומחה עולמי באמנות הבעיטה, ותלמידו של מורה הקראטה הדגול מאסאטושי נקאיאמה. במהלך האימון הוא הפגין גמישות מדהימה, והיה גמיש וזריז בהרבה מאתנו, תלמידיו הצעירים בחמישים וארבעים שנה.

אני כותב לך מקיבוץ כברי. טוני מקימה פה תערוכה חדשה בגן הפסלים של יחיאל שמי, ולקחתי הנה את “האיליאדה” בתרגומך. קראתי את הספר לאחרונה בזמן הצבא, בתרגום טשרניחובסקי, ולא זכרתי ממנו כמעט כלום. בינתיים, אני מתרשם מאוד מהשילוב, אצל הקטור ואכילס, בין אקטיביות ותעוזה רבה לקבלת הדין ולהשלמה עם כך שלא משנה מה יעשו – גורלם נקבע מראש על ידי האלים. זו עמדה מעניינת ואצילית מאוד.

השיחה בין הקטור לאשתו בזמן ההפוגה בשדה הקרב, בה הוא מתאר בפניה בפירוט ובקור רוח את הצפוי לה לאחר מותו הודאי במלחמה, הייתה מדהימה בעוצמתה ובהרואיות שלה.

אני מוצא דמיון בין הגישה הזו שבאיליאדה – כנה, ומקבלת בפשטות ובענייניות את המוות מתוך חיוב החיים – לגישה שמצאתי בשירים החדשים ששלחת לי. למשל בשיר “עצוב הערב“¹. האופן שבו שתי האהבות אינן מוציאות זו את זו בשיר אלא קיימות במקביל (ולצדן אהבה שלישית, השירה, שגם לה אתה נאמן.) וגם הקיום הבו זמני של העצב ושל השמחה.

אני חוזר רגע לאיליאדה – ככותב איטי שנוהג להתיש את עצמו בשכתובים וניקוי הטקסט מחזרות, הופתעתי לגלות שהומרוס משתמש הרבה ב”קאט אנד פייסט” – דמות אחת אומרת משהו לדמות אחרת, ואז הדמות האחרת הולכת ומספרת את הדברים באותו נוסח בדיוק לדמות שלישית. אתה לא חושב שיש בזה מידה של חוסר אלגנטיות, מבחינת אנרגיה סיפורית? חשבתי שבמובן מה יש בזה גם אמת ערמומית, נבואית, על השימוש העצל של האדם בשפה בתקופתנו – על הקלות שבה אפשר לגרום לאדם לדבר שפה של אחר.

שלך, יוני

נ.ב.

במכתבך השתמשת בביטוי ״מפסיד במשחק״. האם אתה צופה במונדיאל?

יוני, 

אמש צפיתי במשחק בין קרואטיה לארגנטינה. מהמונדיאל הזה (כי אני רק רואה מונדיאל ואליפות אירופה) אהבתי במיוחד את לוקה מודריץ’. ובהקשר להומרוס, כל החזיון הזה דומה לעימותים באיליאדה. מסי, רונאלדו, מודריץ’ הם כמו גיבורים אכאים או טרוינים. כשמודריץ’ העייף והסחוט פרש לפני ההארכה, חשבתי על הקטור, שמתעלף מאבן שהשליך עליו איאס, או כשהוא חוזר לטרויה אל אשתו ובנו. והוא דרך אגב, לפי סרטוני יוטיוב, אוהב את אשתו הנאה ואת שלושת ילדיו. מתאים לו. איזה חן יש בתנועות שלו ובהתנהלותו ההומרית על המגרש!    

הקופי פייסט אצל הומרוס שייך לכתיבה פורמולרית, ולתפיסה של מצבים, פעולות ומסרים מופתיים שחוזרים עליהם, כמו חזרות על נושא במוסיקה קלאסית. לגיבורים יש ייחוד, אבל אין להם צורך להבליט אותו. יש אופנים של דיבור שחוזרים עליהם באופן אריסטוקרטי. ויש גם מניע נוסף, שזו שירה שמקריאים מהזיכרון, ולא מספר, והחזרות הן אתנחתות. 

אני חושב שבשירה (ובאמנות בכלל), מה שלא מתבקש שיחזרו עליו עוד פעם ועוד פעם בקריאה (או בראיה, ובהקשבה) אמור ממילא להישכח. מה שלא כופה קריאה שניה אינו ראוי לקריאה ראשונה.

אהרן

היי אהרן,

נהניתי מאוד מהזיקה שמצאת בין כדורגלני העל לגיבורי האיליאדה – כמה דרמות פנימיות, מנטליות, מחביא משחק כדורגל אחד! ואיזה מאמץ גופני כביר. 

גם אני אוהב מאוד את מודריץ’, הוא נמנה על טיפוס השחקן האהוב עלי – קשר האמצע האלגנטי שמניע את המכונה כולה בתנועות אגביות אך מדוייקות; אגרסיבי מספיק כדי לתקל, ובמקביל בעל טכניקה מושלמת, מסירות של חמישים מטר, ויודע גם לכבוש שער. 

יש עוד כמה כמותו בעולם – טוני קרוס האדיר מנבחרת גרמניה (שמשחק עם מודריץ באותה קבוצה, ריאל מדריד), מרקו וראטי האיטלקי (ראיתי אותו מוסר מסירות-של-מגרש-שלם בבלומפילד, כששיחק נגדנו בנבחרת הצעירה של איטליה.) וגם טיאגו הכביר מנבחרת ספרד ובאיירן מינכן. לשמחתי אצפה בו בספטמבר, בזמן ביקורי בברלין עקב תערוכה של טוני שם (קבוצתו מגיעה לשחק בברלין בדיוק באותו השבוע). האדישות שבה הוא מוסר את מסירותיו המדויקות, הנועזות – דבר מענג. 

בישראל השחקן היחיד שתנועתו מזכירה במשהו את החן הזה הוא שחקן קבוצתי האהודה, דור מיכה (ובעצם, יש סוג שחקן נוסף שאני אוהב מאוד – “החלוץ העדין”. היום אין כבר הרבה כאלה כי שחקני הרחבה הפכו לבריונים – אבל ראול הספרדי היה כזה, והתמחה בהקפצות מעודנות מעל השוער.)

אני ממשיך לקרוא באיליאדה, ותוהה לגבי ההומור. איך התמודדת עם העדר הבדיחות? אני כבר בעמוד 300, ועדיין לא זיהיתי בדיחה של ממש. אני חושב – מצד אחד, בסדר, מדובר במצב מלחמה, ראשים נערפים, מצב הרוח רציני. אבל מצד שני, האם לא זו בדיוק המידה האנושית הכבירה ביותר, ההרואית ביותר? להיות מסוגל לשמור על אירוניה גם מול המוות (כפי שאתה עושה בקובץ השירים החדש)? 

דבר נוסף שעלה במחשבותיי תוך כדי הקריאה – הראשים הנערפים. נערפו כבר 5 ראשים מאז שהתחלתי לספור, וערפו אותם אודיסאוס והקטור – דמויות הרואיות, מעוררות הזדהות. לא רק שהעריפה מתוארת על ידי המספר בצורה עניינית (כלומר, לא זוכה לגינוי) המעבר מהעריפה למצב רוב מרומם ונאצל הוא כמעט מיידי, ובספרות עכשווית היה נתפס כפסיכוטי 🙂 זה יפה, במובן מסויים. לא רק המוות, אלא גם האכזריות מתקבלת כאן כחלק טבעי בחיים, דבר שאין לשפוט, דבר הקיים בכל אחד – גם באנשי המעלה.

היי יוני, גם אני אהבתי את ראול, שהיה נראה כמו נסיך. גם מודריץ’ הוא מין נסיך זעיר מאגדה, מעין נסיך בלקני, או נסיך של אחד משבטי ההונים שכבשו את רומא. אהבתי גם את פירלו, שהיה מין איאס, שלצדו תמיד כמו תרנגול יפה כרבולת – הקשר האחורי גאטוזו. חבל שהשוער של קרואטיה היה חלש הפעם. נוכל למנות שוערים הרואיים (בופון, דינו זוף, צ’ילאברט) שהיו מונעים את ההפסד.

בקשר ל’איליאדה’, הומרוס מתאר את כל מה שקורה בשדה הראייה, אדם אמור לעמוד בזה, ולצד ההרג יש גם חמלה. ויש ב’איליאדה’ הומור, לדוגמה בסיום השיר הראשון, כשהפייסטוס הצולע עובר ומחלק יין, או הומור קשוח, בשיר השני, בסצנה של תרסיטס, או בתיאור זקני טרויה שמסתכלים בהלנה היפהפיה (שיר שלישי, עמ’ 101). גם בשיר העשרים ושלושה – בתחרויות האתלטיות של הגיבורים, כשאיאס מתחלק על גללי סוסים. ויש הומור בהצגת הטרחנות של נסטור, או כשפאריס המנוצח חוזר לארמון ונפגש עם הלנה. יש אירוניה ביחס ליהירות הטפשית של אגממנון, או במרדף של אכילס אחרי אפולון (בסוף שיר 21, ובהתחלת שיר 22). אני מוצא הומור דק בדימויים, כשמדמים לוחמים לנמלים, או מאבק צמוד (על גופת פטרוקלוס) לעיבוד עור שמרטיבים ומותחים אותו מכל צד. וכל הזמן ניכרת ההנאה של המשורר שמתאר ומספר.

אהרן

אהרן יקר,

פירלו! נכון, גם הוא קלאסיקה בתחום האלגנטיות. קראתי את האוטוביוגרפיה שלו בתקווה למצוא תובנות יפות בנושא, אך לא היו כאלה. הוא בעיקר תיאר מתיחות שונות שביצע על קולגות בחדר ההלבשה.

עוד בנושא ההומור – תהיתי באמת אם יש אירוניה בהתפארויות העצמיות של אגממנון (ולא רק שלו, גם של אכילס, ושל הקטור) ובמחמאות המופרזות שהם מעניקים ביד נדיבה זה לזה כמעט בכל פעם שהם נפגשים, אבל נדמה היה לי שלא. יכול להיות שזה גם קשור לאופן שבו ניגשים לקרוא את הטקסט הזה? מתוך יראת כבוד.

נ.ב

עדיין לא שלחתי את המכתב שהתחלתי אמש, וחזרתי כעת מאימון קראטה (שבו הזעתי כמו שלא הזעתי מעולם. אבירם המורה לא הפעיל את המזגן, ולא היה ברור אם שכח או שמדובר במהלך בעל משמעות נסתרת, בסגנון הסרט “קראטה קיד”.)

איך שהגעתי הביתה המשכתי לקרוא בכתב היד של ספרך החדש והשלמתי את הקריאה בו.

מצאתי בו משהו שאני תמיד מחפש ביצירה – מבט שפותח עבורי עולם חדש שלא הייתה לי אליו גישה קודם (״זיקנה״). מכיוון שהרגע סיימתי לקרוא את החלק האחרון ², המחשבות אודותיו עדיין טריות – הבחירה שלך להתייחס אל עצמך שם בגוף שלישי היא בחירה מבדחת אבל גם מעציבה. חשבתי שהיא מבטאת את הנסיון להתרחק מעצמך, לסכם ולהפרד. ובכלל יש איזו מחשבה שחוזרת בכמה שירים, על הפיכה לדומם (“לו הייתי ואף כר”, “לגשת כספר או כלי”). תוך כדי קריאה נזכרתי במשפט שקראתי לא מזמן בספר “שיחות עם קפקא״ מאת גוסטאב יאנוך – “מי שיודע להביט ביופי, לא מזדקן לעולם.”

ידידך, י

יוני,

תודה על שהקדשת זמן ומחשבה לקובץ החדש, הוא מפתיע אותי, לא חשבתי שאכתוב עוד. בשנים האחרונות הייתי מרוכז בימים ובלילות בתרגום הומרוס, עבדתי באקסטאזה, וזה היה האוורסט שלי. אחרי זה הרגשתי מנותק, שאבד לי המגע החי, המובהק, עם המציאות, עם הרחוב, שיש למשוררים צעירים. לכן השמטתי מהספר שבינתיים נוצר את רוב השירים שכתבתי לפני כן, מאז ‘טניה’ (2008), כי הם עוד באינרציה מ”אהרן הקודם”. כתיבה באינרציה היא כתיבה שנעשיית כשאין ממש נושא. לדעתי חשוב מאוד לשירה למצוא ולהגדיר את הנושא. זה עיקרון קלאסי, שכביכול התיישן, לאחר שגילו את הכתיבה בשדה הפתוח, את הכתיבה המתפזרת. אבל רוב השירים חסרי הנושא לא מחזיקים מעמד בזיכרון. אין להם מגנטיזם. בספר שלי הנושא הוא דגנית, ויש במה להחזיק, משהו שאתה לא רוצה לעזוב, ומחזיק בו שוב ושוב מחדש.

כמובן, נושא יכול גם להיות מופשט, צורני-פואטי, נניח כמו בספרי ‘חוט’ שעשוי משאלות ותשובות. אולי אפשר לומר שנושא הוא מחשבה, מה שביוונית נקרא “לוגוס”. זה מחייב להמשיך, לגוון, להיות עקבי. אחרת שיר שנדפס בעיתון אין לו אחיזה, וכעבור רגע – מתאדה. ההתאדות הזאת, ההתיישנות, מקבלת מובן חיובי כשבאופן מפתיע היא מתגלה כנושא. זה נוגע לשירי “הזקנה” שהזכרת. האדם הוא יצור אנכרוניסטי, וזה חל על כל מה שנכתב היום או מחר. אבל בשירים על ‘אהרן’ –  הזקנה, הסוף, זה השער אל האנכרוניזם החיובי שאליו חותרת השירה כשלב לקראת נעורים נצחיים. אני אומר בהם כן למוות, לא בשמחה, אבל מתוך הכרה. הכרה של מה שהכרחי, שייך לחיים, ולכן אמור להיזכר מעבר לאותו רגע, או לאותו יום, או שנה. מבחינה זו הסונטות על דגנית הם השירים האחרונים שלי, והם לדעתי גם הטובים ביותר שכתבתי.

אהרן

היי אהרן

אני כותב לך אחרי שהתאוששתי, פחות או יותר, מצינון בן שבועיים.

בזמן הזה, במיטה, השלמתי את קריאת האיליאדה. כתבתי לעצמי כל מיני הערות על החלק השני. מעמד נוגע ללב העציב אותי במיוחד: רגע לפני הקרב עם אכילס, במין מעמד ראי למעמד ההרואי וצלול המחשבה שבו הקטור מדבר עם אשתו על הצפוי לה אחרי מותו (הזכרתי את הרגע הזה במכתב הראשון), הקטור המבוהל פתאום נסוג למחשבה ילדותית, אנושית ופחדנית מאוד, שסותרת את כל מה שלמדנו בספר הזה על גבורה, אומץ, קנאות ונקמה. פתאום הוא מדמיין שאולי הוא יוכל לצאת לקראת אכילס ללא נשק, להציע לו את הלנה בחזרה, בתוספת רכוש, וכך להציל את חייו. ואז באה ההתפכחות המידית, והידיעה שהמצב אינו מאפשר זאת, ושמותו נגזר.

ואחרי המעמד הזה, שמתי לב שבעצם יש במהלך האיליאדה לא מעט כניסות לתודעת הדמויות, אבל הנוסח של הדיבור הפנימי והחיצוני זהה. כל מחשבה סדורה כנאום, גם כשאינה מבוטאת בקול רם (או שכל המחשבות מבוטאות בקול רם, והאיליאדה מלאה באנשים מטורללים שמדברים-לעצמם?)

ובכלל בחלק השני הדמויות עצמן מדברות לא מעט על הדיבור, גם ככלי שמנוגד לפעולה ומעכב אותה (בנאום של איניאס לפני הקרב עם אכילס, למשל, או בנאום של הקטור לטרויאנים), אבל גם כהקדמה הכרחית – כאילו אם הכוונות לא יבוטאו קודם בבהירות, הפעולה לא תתאפשר. לפעמים זו ישירות משונה, בדיאלוגים בין שני לוחמים רגע לפני הקרב, כמו כשאכילס אומר להקטור “לכן ידידי, מות גם אתה… אינך רואה איזה גבר אני, כה נאה וגבוה?”

ובאותו עניין, לפני נפילתי למשכב, עברתי מבחן חגורה בקראטה. נבחנתי בצוותא עם ילד בן 12 שהתחיל להתאמן כשהתחלתי אני, לפני שנה – הוא בקבוצת הילדים, אני במבוגרים. הכיתי את הנער שוק על ירך.

אוקי אני חזור לנוח, לילה טוב!

בקר טוב יוני,

ברכות על מבחן החגורה. אני כרגע בלונדון, ועוד מעט נצא לסעודת פנקייקס לכבוד יום ההולדת של אנה (נוצ’י), נכדתה בת ה-9 של דגנית. דגנית מתרחצת, ועד ארוחת הבוקר אני כותב לך בקיצור. הדיבור אצל הומרוס, הפנימי, ובאזני הזולת, מנוסח תמיד באופן כזה שהוא אמור להיזכר כחלק אינטגראלי מכך שהאדם ההומרי הוא גיבור שפועל, לא באופן סתמי, אלא כמופת אתי. ועל כך הקטור מדבר לפני העימות שלו עם איאס (דומני בשיר השביעי). שניהם, כמנצח וכמנוצח, אמורים לזכות בתהילה. והנאומים הם דיבור שיש לו ‘הילה’, להבדיל משיחות יומים או בפייסבוק. וגם אתה הלא ב׳פילאטיס׳ מנסה תוך שיטוט בחיים למצוא רגעים, מומנטים של דיבור עם ‘הילה’ כזאת. 

ב’איליאדה’ האנשים נתונים במאבק, והורגים אחד את השני. זה הכורח, ותוך כך הם תמיד מסתכלים אחד בשני בהערכה ובכבוד, וזה מצטבר במהלך השיר לתודעה של SYMPATHEIA (השתתפות, או יחד – בסבל ובהתנסות [pathos]). 

וכל זה מבשיל במעמד האחרון של אכילס ופריאמוס, ובשיר כג’ בתחרות שאכילס עורך לגיבורים לזכר פטרוקלוס. זה שיר על התפייסות ותיקון ולמידה. האנשים מדברים כגיבורים, בלי שום סנטימנטאליות, תמיד באופן ישיר ובכנות, בתחושת אמת, כמו למשל השיחה בין אודיסאוס לדולון בשיר העשירי. ואני כל כך אוהב את האמת הזאת. 

ביוונית ‘אמת’ זה ‘אלתיה’ (ALETHEIA), מילה שמובנה, מה שנחשף, מה שאינו מסתתר. האלפא היא אלפא שוללת (כמו למשל בביטוי ‘אפוליטי’, ‘אתיאיסטי’.) הגיבור מגלה את המציאות כמו שהיא, וגם את מה שבלבו, כמו הקטור לפני העימות עם אכילס. ונדמה לי שזה מה שחשוב בשירה ובאמנות, וביחסים שלנו עם אנשים ועם עצמנו. 

כאן אני מפסיק. ניסע כעת לבריטיש מוזיאום, ולשם פרידה מלונדון, נראה את עבודות הכדרות והצורפות היווניים מתקופת הומרוס, ואת התבליטים ששרדו ממקדש הפרתנון – התהלוכה הנפלאה למקדש, אמנות שמלווה את התנועה של אנשים וסוסים. התנועה שדיברנו עליה בהתכתבויות. 

אז יוני יקירי, להתראות, ודרישת שלום לטוני.

אהרן