היי אלכס,

אני כותב לך מבר בבית מלון בציריך. לטוני יש כאן תערוכת פיסול, וחישוב התקציב העלה שזול יותר להטיס אותי כסבל המטען אל ובין שדות התעופה (חמישה ארגזים גדולים המכילים שמשוניות, שטיחים, תריסים ויחידות מידוף מאלומיניום) מאשר לשלח אותן בדואר בהול.

כתוצאה מיום הסחיבות בין שדות התעופה נתפס לי הגב, כך שבינתיים אני ממעט לצאת מהמלון. אני כותב בבוקר בבר המלון, ואת שארית הזמן, כשטוני מרכיבה את התערוכה בגלריה, אני מעביר בקריאת שני ספרים שהבאתי עמי – סיפורים קצרים של פרנץ קפקא, וספר שהענקת לי בפגישתנו האחרונה – “שני סתווים” מאת מסאוקה שיקי.

בפעמים קודמות שבהן קראתי ספרי הייקו, קראתי אותם בלגימה אחת, בלי להתעכב יותר מכמה רגעים על כל פרט, כמו הליכה מהירה ברחוב ראשי. הפעם אני קורא את הספר במקבצים, שישה שבעה שירים בכל פעם, ורציתי לשאול את דעתך לגבי אחד השירים שהופיעו במקבץ הראשון, בעמוד 32.

כְּלָל אֵינוֹ מַבְחִין

בִּקְרִיאַת הַצִּיקָדוֹת

קַבְּצָן

קראתי את השיר הזה כמה פעמים היום, תוהה על היחס של המשורר המתבונן כלפי מצב עירנותו של הקבצן. האם, לדעתך, העובדה שהקבצן אינו מבחין בקריאת הציקדות נרשמת לזכותו, או לחובתו? אינטואיטיבית, כמובן, השיר מתאר מצב של אטימות – אפשר לדמיין שהקבצן נמצא קרוב יותר מהמתבונן אל הציקדות (הוא ישן בחוץ, על הארץ) אך כבר התרגל אליהן, או שהוא עסוק כל כולו בטרדות ההישרדות ואינו מבחין עוד בשום דבר אחר. מצד שני, אולי במילה “מבחין” מסתתרת איכות שלילית – מיון והתרחקות (במובן של “מבדיל” – זו “ציקדה”, זה “הטבע”, זה “אני”). ובמובן זה, אולי הקבצן קרוב יותר אל הציקדה מאשר המשורר המתבונן?

לפני כמה שנים, כשהכנתי כתבה אודות חבורת ההייקו העברית שאתה חלק ממנה, אני זוכר שאחד הדברים שהפתיעו אותי היה החשש שהבעתם מהאפשרות שהמבט המבחין שלכם בהתרחשות בטבע ונסיונכם לתאר את יפי ההתרחשות הזו במילים פוגע בה, בעוד שלי נדמה היה שהמצב הפוך – הכותב הוא חלק הכרחי וטבעי מההתרחשות, זה שנותן לה פה. בלעדיו, היא נותרת אילמת וחסרת משמעות בעולם. אני פתאום חושב שהשיר הזה תופס את שתי נקודות המבט בבת אחת.

נ.ב.

עברו כמה ימים מאז שהנחתי את המכתב בתיקיית הטיוטות מבלי לשלוח אותו, ואני כבר שוב בתל אביב. מאז גם השלמתי את הקריאה ב”הגלגול”.

לא קראתי את הסיפור הזה שנים, ופתאום שיר הקבצן של שיקי העיר אותו מחדש – גם הציקדה, הרי, היא מעין חרק.

כשקראתי את הסיפור עכשיו, נדמה היה לי שנושאו הוא דווקא העדר המטמורפוזה  של גרגור סמסא. גרגור הלא משתדל בכל כוחותיו להשאר אדם בגוף חרק. הוא מסרב לאמץ את זהותו ותודעתו החדשה – הוא לא מוכן לוותר על הרהיטים הישנים שלו בחדר, למשל, למרות שהם מגבילים את תעופתו וזחילתו על הקירות. הוא מנסה להמשיך לדבר למרות שאינו יכול לבטא קולות שאינם צרצורים.

גם משפחת סמסא לא מאמצת את ההזדמנות לקשור קשרים חסרי תקדים עם החרק הכביר ובוחרת דווקא לפנות לו גב, להתעלם מנוכחותו החרקית בבית, להתנהל כמה שאפשר כרגיל.

נחמד כששתי יצירות נפרדות שאתה קורא במקביל מתחילות לשוחח זו עם זו.

י

יונתן יקירי, שלום. כמה טוב לשמוע ממך.

יש כל כך הרבה עניינים להתעכב עליהם במכתב שלך שכמעט מבהיל להתחיל. אני רוצה להיכנס לדיבור על השיר מעט לפני הנקודה ממנה נכנסת עם השאלה שלך ולשאול כיצד בכלל אפשר לדעת אם הקבצן מבחין או לא מבחין בקריאת הציקדות? לשמיעה אין הרי ביטוי גופני מובהק, כמו למשל הפניית המבט במקרה של ראייה.

אני עונה לעצמי שהכותב מבחין ב(אי)תגובת הקבצן בגלל הניגוד שיש בינה לבין זו של יתר האנשים מסביב. כל הנוכחים, למעט הקבצן, מגיבים כנראה לקריאות הרמות באופן שהוא ברור מאוד לעין. העובדה הזו ממקמת את השיר בנקודת זמן מאוד מסוימת – מדובר כנראה ממש ביום של הגחת הציקדות מן האדמה. היום הראשון בו הן מתחילות לשיר את שירן הרם, הרגע בו הן “שיחת היום” שאין להתעלם ממנה (וראה בהקשר הזה את השיר שנמצא שני שירים לאחר מכן בספר:  הציקדות / בכל יום שעובר / שירתן דועכת). לכן, לפני הכל, יש כאן עבורי הנכחה מאוד חזקה של ההפרדה של הקבצן לא מהטבע – אלא מחברת בני האדם. שירת הציקדות משרטטת כאן חומת הפרדה קולית בין הקבצן לאחיו בני האדם ונותנת תמונה עזה מאוד, מכמירת לב, של בדידות גדולה בתוך המון.

אני לא מרגיש את האפשרות לקרוא כפי שהצעת במובן השני של “מבחין”. כלומר לראות את הקבצן כמתקיים, בניגוד לשאר האנשים ולכותב בפרט, במצב תודעתי של חוסר הפרדה. השינוי שבהגחת הציקדות לאוויר העולם הוא שינוי אמיתי ועוצמתי מאוד ולא רק האדם אלא הטבע כולו מבחין בו. זו גם למשל שעתן היפה של הציפורים ושל בעלי חיים אחרים שמתכנסים למשתה מפואר עד-דלא-ידע של כמה ימים. זאת ועוד, היום (או מספר הימים) הללו מתרחשים ביפן ממש בשלהי הקיץ או בראשית הסתו. תקופה שכל מהותה היא שינוי ומעבר. תקופה שבה הטבע כולו מגיב ונערך לשינוי הגדול של הקור הקרב וכן הלאה. השינוי הכולל הזה רק מדגיש ביתר שאת עבורי את בדידותו העצומה של הקבצן, הוא במובן מסוים אפילו כבר לא חלק מהטבע, לא רק מבני האדם.

אבל דווקא כאן, כמו בדברים שלך רק ממקום אחר, מצטרף לתמונה גם מעין היפוך, או לפחות צלליתו. הקבצן מופרד בצורה כל כך קיצונית שפתאום אני חושב עליו כעל מן ציקדה בעצמו, אבל בגלגולה המוקדם, עדיין בבטן האדמה. מבחינה תרבותית הציקדה היא סמל להתחדשות, ללידה מחדש, להתפתחות אישית. הקבצן, בראיה הזו, איננו מצדו השני של מתרס אלא בנקודה אחרת על הרצף. מצבו כמי שמצוי בשולי השוליים הוא מצבה של הציקדה, שבמשך שנים קבורה באדמה עד לרגע הבקיעה והשירה, ואחריו הזדווגות ורביה ושוב היטמנות באדמה. הקבצן הוא לפנינו או אחרינו בגלגל הזה, אין משמעות לסדר. שיקי רואה גם את זה. שגם ברגע שאנחנו לגמרי מופרדים ממנו אנחנו עדיין יכולים לראות שאנחנו לגמרי הוא, רק בגלגול אחר. ובמובן הזה  – איזה דבר נהדר זה לומר על קבצן-ציקדה שהוא היחיד שאינו מבחין בקריאת הציקדות. הציקדות עצמן הן הרי באמת היחידות בכל התמונה הזו שאין להן סיבה לעשות עניין מקריאת הציקדות!

כל הדיבור הזה הביא אותנו, ממש פשוטו כמשמעו, לגלגול. מה שאתה כותב על הסיפור נשמע מעניין מאוד וגם היחס בין הקריאה שלך בשיקי לאופן בו התודעה שלך פגשה בסיפור הזה מחדש נוגעת ללב ומשמחת. יותר מזה קשה לי לומר כי את הסיפור עצמו לא קראתי, רק שמעתי עליו כמובן ללא קץ. למעשה אני חושב שלא קראתי אותו בדיוק בגלל ששמעתי עליו כל כך הרבה. עד נקודה מסוימת, ככל שאתה שומע יותר על משהו אתה יותר רוצה לבוא אתו במגע. ואז, מרגע מסויים,  זה מתהפך. כך זה אצלי לפחות. בהמשך, לפעמים, ההיפוך הזה עצמו הופך לנכס, להון רגשי, לגאוות “מיוחדות” – “אני לא קראתי את ‘הגלגול’ של קפקא!”. אני עוד לא שם, תודה לאל. לפחות לא בהקשר של “הגלגול”. להיפך, עוררת אותי מחדש ביחס אליו. אולי אקרא אותו שוב בקרוב, ואם אכן אעשה זאת, אכתוב לך בעניינו אם יהיה מה. הנה, מפה לשם, עוד ציקדה מאיימת לבקוע מהאדמה.

היי אלכס,

הדברים שכתבת בדבר הפער המובלע בין תגובתו הקבצן לקריאות הציקדות לבין תגובת הכותב/שאר האנשים, ובדבר הקושי להבחין באמצעות הראיה, אם הקבצן מבחין בציקדות בשמיעה, גרמו לי לחשוב על נושא העירנות בספר בכלל.

בכמה מהשירים הראשונים והיפים בספר, למשל –

הַשֶּׁלֶג יוֹרֵד

חָתוּל לָבָן בִּקְצֵה הַגַּג

רַק יִלְלָתוֹ

או –

זוּג חוֹטְבֵי עֵצִים

שְׁתִיקָתָם נִמְשֶׁכֶת

עֲרָפֶל מִתְהַוֶּה

מוצג חוש אחד שמתחדד באמצעות תפקוד לקוי של חוש אחר.

חשבתי על העניין הזה בימים האחרונים, מפני שעל נושא המגבלה בכתיבה (ובחיים, באופן כללי) אני חושב לאחרונה.  ככותב, במשך הרבה שנים חשבתי שכדי להגיע למיצוי שלם, לדיוק המירבי, דרושה עבודה חופשית, שאינה מוגבלת (בזמן, בעיקר, אבל גם בגורמים חיצוניים כמו נושא, או תקציב למשל).

זה אולי קצת רחוק, אבל נדמה היה לי שאחד הדברים ששיקי מציע פה זה להביט במגבלה, באילוץ, כפוטנציאל. השלג הלבן מעלים את החתול הלבן בקצה הגג, וחושף איכויות חדשות ביללתו. הערפל ביער, או בחורשה, המערפל את המבט, חושף פתאום את השתיקה כחומר, כדבר קיים.

מה תאמר?

י

שלום יונתן,

לפני שאתייחס ישירות לעניין שאתה מעלה – המגבלה כגורם מועיל, אולי אפילו חיוני, ביצירת אמנות – משהו על כתיבת הייקו שנראה לי תשתיתי לענייננו.

אני חושב שפעולתו היסודית ביותר של ההייקו היא להבחין. כל שיר הייקו צומח מאותו גרעין: הרגע בו משורר מבחין לפתע בדבר מה.

אני פותח באקראי בספר של שיקי כדי להדגים:

אֲפִלּוּ אֶת הַיָּרֵחַ

אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת

גַּלִּים שׁוֹצְפִים

(עמ’ 112)

הגלים שוצפים, אם כן. סערה גדולה. אדם יושב מולה, אולי בביטחת חדרו, אולי סמוך יותר אליה, אבל כך או כך הוא נתון לה כולו. ואז, לפתע, הוא מבחין בדבר מה. במקרה הזה בדבר מה שאיננו – הירח. הירח המובן מאליו של שמי הלילה, שהמבט בו הוא עניין יומיומי, נעלם מעוצמת הסערה. אפשר לדמיין כיצד פיסית ממש הגלים הגבוהים, נתזי המים, הרוחות המביאות עננים כהים, איך כל אלה חוברים להסתיר אותו מן התודעה, השקועה כולה בעוצמתם של איתני הטבע.

שיקי מבחין בכך לפתע. לרגע הוא מתנתק מהסערה העוטפת אותו ומבחין בעניין הפעוט והלכאורה לא חשוב הזה: העובדה שאין רואים את הירח, ומחליט לכתוב על כך.

השאלה היא מדוע? מדוע חשוב כל כך לציין את העובדה הדי מובנת מאליה הזו (היעלמות הירח) בשיר? זו שאלה רלוונטית לא רק לשיר הזה אלא לכל שיר הייקו כמעט. במרבית המקרים הם עוסקים הלא בדברים כה פעוטים. השניים שציטטת במכתבך הקודם למשל – חתול על גג,  זוג חוטבי עצים שותקים – הם דוגמאות אופייניות. מדוע לטרוח לציין זוטות כאלה, גם אם מבחינים בהן לפתע?

התשובה היא שהשירים לא נכתבים כי הדבר שהמשורר לפתע מבחין בו הוא חשוב. הדבר המטלטל, החדש תמיד, והראוי לכן להיכתב, הוא עצם העובדה שהמשורר הבחין לפתע. הרגע הזה בו אתה מבחין בדבר-מה שהיה שם כל הזמן הוא גם רגע שבו אתה מבחין בכך שבכל הרגעים שקדמו לרגע הזה לא הבחנת. הדבר היה שם, אתה היית שם, ובכל זאת לא הבחנת בו. זה רגע של התעוררות אל המציאות. אל העובדה שזמן רב כל כך לא היית ער. רגע של הארה בזעיר אנפין. הטלטלה הזו היא המבוע של ההייקו.

(קמתי עכשיו אגב לשירותים וראיתי שבעת שאני כותב לך את הדברים האלה, שקוע כולי, סיר תבשיל שהותרתי על האש נשרף כליל)

המעניין הוא שכתיבת ההייקו היא בה בעת התחברות מחדש אל המציאות וגם התנתקות ממנה. רגע הכתיבה הוא לא רק רגע של יקיצה מתרדמת התודעה, אלא גם רגע ההתנתקות המחודשת מן הרצף, מן המציאות, הפעם לטובת פעולת הכתיבה עצמה.

יש בהייקו כסוגה מודעות לפרדוקס הזה. מכאן בעיני מקורו של האילוץ החמור וחוצה השפות והתרבויות ביותר של ההייקו – ההכרח שהוא יהיה קצר וחף מדימויים ואמצעים לשוניים אחרים. זו סוגה שמנסה לצמצם ככל הניתן את הניתוק שהיא עצמה מייצרת מעצם קיומה.

כעת אני שב לשאלה בה פתחת. במובן עמוק, כפי שתיארתי כאן, אתה לגמרי צודק. ההייקו תמיד עולה מתוך מודעות למגבלה. המיגבלה היא תמיד אותה מגבלה, מגבלת התודעה שלנו, אי היכולת שלה שלא להפריד את עצמה מן העולם, לצמצם את המבט, לשקוע במה שנדמה כמרכז, כלומר באשליה שייתכן מרכז. רגעי הפלא בהם אנחנו מצליחים להבחין באופן חי, לא כרעיון מחשבתי, במגבלה הזו ולהתעורר ממנה להרף, הם רגעי ההייקו.

האילוץ הזה יסודי ומובנה כל כך בתודעתנו שאין בעיני צורך לחפש אחרים. לעיתים חוש אחד מחדד חוש אחר, זה נכון, אבל ביסודו של דבר חושינו כולם, בהיותם חלק מתודעתנו, מצויים כמעט כל העת במצב של עיוורון.

גם המחשבה על הפוטנציאליות של המיגבלה, של היותה גורם מדרבן או מאפשר או מחדד ליצירה נראית לי בהקשר הזה כהיפוך הכיוון. ההייקו מכיר בכך שפעולת הכתיבה עצמה היא סוג של הפניית עורף למציאות, סוג של קטיעה של הרצף, של בידוד התודעה. השאלה אם כן צריכה להיות לא מה יועיל לכתיבה אלא כיצד למנוע ממנה להזיק, כלומר כיצד להגדיל את הפוטנציאל שלנו למגע עם הרצף של העולם, עם דממתו הנמשכת, היציבה של הירח, ולא רק עם גליה הסוערים, המכסים כל, של התודעה, המחשבה ושאר גילוייו של האני. הנה חזרנו אם כן למה שהזכרת במכתב הקודם שלך והתעלמתי ממנו – התחושה שנשארת אתה אחרי הראיון ההוא, המודעות שלנו, כל אחד בדרכו, לסתירה המובנית שיש בין כתיבה לבין הוויה.

זהו בינתיים.

שלך,

אלכס.

היי אלכס,

המשכתי לעלעל בספר כשהמחשבות מהמייל האחרון שלך, בדבר ההבחנה, מלוות אותי.

ופתאום הבחנתי בהיבט בקובץ שכלל לא חשבתי עליו עד עכשיו, ושלפתע נראה לי מוזר, רחוק כל כך ממני ככותב (וכמתבונן, באופן כללי)  – העדרם הכמעט מוחלט ממנו של אנשים ושל הדיבור, של השפה, כנושא.

ההבחנות של שיקי, למעשה, כמעט אף פעם לא מבוססות על אינטרקציה בין אנשים (וזה כאמור, מושא הכתיבה המרכזי שלי, ושל רוב הכותבים האחרים שאני אוהב – בפרגמנטים, בקטעי פרוזה ארוכה יותר, ברומנים). נדמה לי שעד עמוד 100, בערך, מופיעים לא יותר 3-4 שירים המוקדשים לבני אדם.

זה קצת מצחיק להתפעם מהעובדה ששירת הייקו מתארת את הטבע, ובכל זאת, לפתע, ככותב, זה נראה לי כמו אתגר יוצא דופן (ותרגיל כתיבה מצויין, כמובן, שאני מניח שפותח כל סדנת כתיבה שאתה מעביר) – האתגר לפתח עירנות וקשב, ולהיות מסוגל ללכוד ניואנס, שאינו נובע מאדם ושפה (מושאים שאנו נאלצים לפתח כלפיהם רגישות במהלך חיי היומיום שלנו) אלא אל כל השאר, או יותר נכון – אל תחומים אילמים.

היום, במהלך הליכה ברגל, ניסיתי להתאמן בזה קצת, וזה היה כל כך לא אינטואיטיבי – כמו המאמצים שאתה נאלץ להשקיע, בשיעורי הקראטה הראשונים, כדי לעמוד ב”עמידה טבעית”. למה צריך ללמוד לעמוד בעמידה טבעית? כי הגוף כבר לא כל כך רגיל לעמוד ככה, רפוי מעט, מוכן, בקשב מוחלט לסביבה.

בהקשר הזה אני נזכר גם כמה מרשימה הייתה ב”ימי צקלג”, רומן שקראתי השנה לראשונה, חדות המבט (או השמיעה) של יזהר גם ביחס לשפה, לניואנסים של התנהגות אנושית, וגם ביחס לצומח. אני זוכר שגם אז, תוך כדי קריאה, שאלתי את עצמי האם כל אחד מסוגי הקשב האלה – לטבע ולשפה – דורש עבודה ופיתוח נפרדים.

שיקי, לעיתים קרובות מאוד, בהחלט מאזין לקול, אבל הקול הזה אינו דובר שפה.

למשל, בשיר על החתול בשלג, שכבר הזכרתי קודם –

הַשֶּׁלֶג יוֹרֵד

חָתוּל לָבָן בִּקְצֵה הַגַּג

רַק יִלְלָתוֹ

או בשיר הזה –

קְרִירוּת

הַמְּנוֹרָה כָּבְתָה

רַחַשׁ הַמַּיִם

והנה עוד אחד –

הַצְּלִילִים עָמֹק

בְּחֹרֶשׁ הַבַּמְבּוּק

אוּלַי בָּרָד?

בחלק מהשירים, נעימת הרקע היא… דממה!

דָּבָר לֹא נִשְׁמָע

שְׁמוֹנָה־תִּשְׁעָה בָּתִּים

כְּפָר קָטָן בַּחֹרֶף

בְּשֶׁקֶט

גַּחְלִילִית מְרַחֶפֶת

מֵעַל פֶּתַח הַבְּאֵר

דְּמָמָה

הַשָּׁמַיִם בְּלֵיל סְתָו

מְכֻסִּים עֲנָנִים

וגם כשכבר מופיע אדם, הוא לא מדבר.

זוּג חוֹטְבֵי עֵצִים

שְׁתִיקָתָם נִמְשֶׁכֶת

עֲרָפֶל מִתְהַוֶּה

כָּל הַיּוֹם לְבַדּוֹ

בְּרוּחוֹת הַסְּתָו

מָה הוּא דָּג?

נ.ב.

גם את המייל הזה כתבתי בשתי פעימות. במהלך האחרונה שבהן, יצאה לפתע טוני מחדרון הממ”ד שבו היא עובדת כשאי אפשר לצאת אל הסטודיו. במשך כל הבוקר, היא רשמה אך לא הייתה מרוצה כל כך מהתוצאה. עכשיו, פתחה את הדלת אוחזת ברישום קטן.

“סוף סוף תפסתי אותו,” הכריזה, גאה. “לרשום זה כמו לדוג דג.”